Clarita Efraim PPS Dmitri Shostakovich: Symphony no.14

הסימפוניה הארבע-עשרה של שוסטקוביץ' שונה מאוד מן הדגם הסימפוני המוכר: היא מעין מחזור שירים לשני קולות, לתזמורת כלי קשת ולכלי הקשה. העובדה שנקראה בפי שוסטקוביץ' סימפוניה ולא מחזור שירים, נועדה להדגיש את אחדותה: היא מושתתת על מצבור שירים שגם הם חולקים מכנה משותף: אלו שירי מוות שלקוחים ממשוררי מחאה, מתריסים נגד עוולות מלחמה ומתארים את סבל המוות לנכחדים ולנותרים. לגיוון הזעקה בחר שוסטקוביץ משוררים כמו פרדריקו גרסיה לורקה, גיום אפולינר, ריינר מריה רילקה ווילהלם קוכלבקר, ששיריהם תורגמו לרוסית והם מושרים בקולות בס וסופרן.

הסימפוניה הושלמה באביב 1969, ויש הרואים בה התרסה פוליטית נגד פלישת ברית ורשה לצ'כיה המפשירה של דוּבְּצֶ'ק, ב-1968. כמו כן רואים בה המשך למחזור השירים של מוסורגסקי "שירים ומחולות של מוות", שתזמר שוסטקוביץ' ב-1962. כמו מוסורגסקי, גם שוסטקוביץ' משרטט ביצירתו דיוקנאות שונים של המוות. לצורך זה בחר תרגומים לרוסית של 11 שירים משל משוררים בני לאומים שונים, אשר בזעקתם, בטירופם ובמחאתם מספרים את הסיפור. ראוי לציין ששוסטקוביץ' בחר במשוררים אמיצים ובעלי מסרים חדים של חירות וקידמה, שקצתם מתו מיתה אלימה: לורקה נרצח בידי לאומני פרנקו בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית, אפולינר, המשורר הסוריאליסטי הפולני שהצטרפת, נפצע במלחמת העולם הראשונה ומת ממגפת השפעת שפרצה בעקבותיה, וילהלם קיכלבקר, משורר רוסי ממוצא גרמני שהתנקש בחיי אחי הצאר, מת עיוור וחרש בגלות סיביר, ורילקה, המשורר האוסטרי, נפטר צעיר יחסית מלוקמיה.

  בקונצרט הבכורה, בסוף ספטמבר 1969, בלנינגרד, הזמין המנצח רודולף ברשאי את המלחין לבימה, וזה אמר לקהל: "החיים הם מתנה גדולה וחד-פעמית שניתנה לנו. אל לנו לחיות בצער על שנים שבוזבזו או שעברו עלינו במעשים קטנוניים ומבישים. טוב אם נוכל לומר ברגע מותנו, כי הקדשנו את חיינו ליעד הנשגב מכל – המאבק לשחרור האנושות. הסימפוניה שלי היא מחאה נרגשת נגד המוות...נכון, אין להתכחש לו, אבל אדם יכול וחייב למחות נגד מוות אלים...מוות שבו אדם נקטל בידי אדם."

החיבור בין כלי מיתר, כלי הקשה וקולות הבס והסופרן, מייצר חוויית שמע אחרת. יש בלחנים הבלחות טונאליות, לרוב ערפול טונאלי, הפקת קול בטנית, גרונית וגם שטוחה, יש  דיבור שירתי, והתאמות ספק מלודיות שמחדדות את המילה הכתובה באספקט הקולי שלה. יש רגעים שהפקת הקול היא ממש אינסטרומנטלית, מחקה את כלי ההקשה. וישנו הדיבור המלודי אקספרסיבי. בהיבט המוסיקלי היצירה צרורה באמצעות נושא הדיאס אירה, המוכר לכל חובב מוסיקה אמנותית, שאותו משמיעים הכינורות בפתיחה והוא שזור לאורך היצירה ומופיע בשלמותו בפרק שלפני האחרון.

Adagio. "De profundis" (Federico García Lorca) בעשור האחרון לחייו סבל שוסטקוביץ' מבעיות בריאות, ורבות מיצירותיו מאותה תקופה עוסקות במוות. על הסימפוניה מס' 14, מחזור שירים לסופרן, לבס ולתזמורת מיתרים, אמר שוסטקוביץ', "הסימפוניה כולה היא מחאתי נגד המוות". שוסטקוביץ', מגדולי המלחינים הסימפוניים בתקופתו, הגדיר מחדש ביצירה מרשימה זו את האפשרויות הטמונות בסימפוניה. ביצירה אחד עשר פרקים מקושרים,כל פרק במבנה של שיר / פואמה. חלקם מושרים כרצ'יטטיב. הפרקים הם: . Adagio. "De profundis" (Federico García Lorca) Allegretto. "Malagueña" (Federico García Lorca) Allegro molto. "Loreley" (Guillaume Apollinaire) Adagio. "Le Suicidé" (Guillaume Apollinaire) Allegretto. "Les Attentives I" (On watch) (Guillaume Apollinaire) Adagio. "Les Attentives II" (Madam, look!) (Guillaume Apollinaire) Adagio. "À la Santé" (Guillaume Apollinaire) Allegro. "Réponse des Cosaques Zaporogues au Sultan de Constantinople" (Guillaume Apollinaire) Andante. "O, Del'vig, Del'vig!" (Wilhelm Küchelbecker) Largo. "Der Tod des Dichters" (Rainer Maria Rilke) Moderato. "Schlußstück" (Rainer Maria Rilke)

De profundis Federico García Lorca (1898 - 1936) , 1921 Los cien enamorados duermen para siempre bajo la tiera seca. Andalucía tiene largos caminos rojos. Córdoba, olivos verdes donde poner cien cruces, que los recuerden. duermen para siempre.

La muerte entra y sale La muerte entra y sale de la taberna. by Federico García Lorca "Malagueña", Poema del Cante Jondo, 1921 La muerte entra y sale de la taberna. Pasan caballos negros y gente siniestra por los hondos caminos de la guitarra. Y hay un olor a sal y a sangre [de hembra], en los nardos febriles de la marina. La muerte entra y sale y sale y entra la muerte

"La Loreley", by Guillaume Apollinaire (1880 - 1918) , "La Loreley", from Alcools, published 1913 A Bacharach il y avait une sorcière blonde Qui laissait mourir d'amour tous les hommes à la ronde Devant son tribunal l'évêque la fit citer D'avance il l'absolvit à cause de sa beauté Ô belle Loreley aux yeux pleins de pierreries De quel magicien tiens-tu ta sorcellerie Je suis lasse de vivre et mes yeux sont maudits Ceux qui m'ont regardée évêque en ont péri Mes yeux ce sont des flammes et non des pierreries Jetez jetez aux flammes cette sorcellerie Je flambe dans ces flammes Ô belle Loreley Qu'un autre te condamne tu m'as ensorcelé Évêque vous riez Priez plutôt pour moi la Vierge Faites-moi donc mourir et que Dieu vous protège Mon amant est parti pour un pays lointain Faites-moi donc mourir puisque je n'aime rien Mon coeur me fait si mal il faut bien que je meure Si je me regardais il faudrait que j'en meure Mon coeur me fait si mal depuis qu'il n'est plus là Mon coeur me fit si mal du jour où il s'en alla L'évêque fit venir trois chevaliers avec leurs lances Menez jusqu'au couvent cette femme en démence Va-t'en Lore en folie va Lore aux yeux tremblants Tu seras une nonne vêtue de noir et blanc Puis ils s'en allèrent sur la route tous les quatre La Loreley les implorait et ses yeux brillaient comme des astres Chevaliers laissez-moi monter sur ce rocher si haut Pour voir une fois encore mon beau château Pour me mirer une fois encore dans le fleuve Puis j'irai au couvent des vierges et des veuves Là-haut le vent tordait ses cheveux déroulés Les chevaliers criaient Loreley Loreley Tout là-bas sur le Rhin s'en vient une nacelle Et mon amant s'y tient il m'a vue il m'appelle Mon coeur devient si doux c'est mon amant qui vient Elle se penche alors et tombe dans le Rhin Pour avoir vu dans l'eau la belle Loreley Ses yeux couleur du Rhin ses cheveux de soleil

Le suicidé Guillaume Apollinaire Trois grands lys Trois grands lys sur ma tombe sans croix Trois grands lys poudrés d'or que le vent effarouche Arrosés seulement quand un ciel noir les douche Majestueux et beaux comme sceptres des rois L'un sort de ma plaie et quand un rayon le touche Il se dresse sanglant c'est le lys des effrois L'autre sort de mon coeur qui souffre sur la couche Où le rongent les vers L'autre sort de ma bouche Sur ma tombe écartée ils se dressent tous trois Tout seuls tout seuls et maudits comme moi je croi

Les attentives I Guillaume Apollinaire Celui qui doit mourir ce soir dans les tranchées C'est un petit soldat dont l'oeil indolemment Observe tout le jour aux créneaux de ciment Les Gloires qui de nuit y furent accrochées C'est un petit soldat mon frère et mon amant Et puisqu'il doit mourir je veux me faire belle Je veux de mes seins nus allumer les flambeaux Je veux de mes grands yeux fondre l'étang qui gèle Et mes hanches je veux qu'elles soient des tombeaux Car puisqu'il doit mourir je veux me faire belle Dans l'inceste et la mort ces deux gestes si beaux Les vaches du couchant meuglent toutes leurs roses L'aile de l'oiseau bleu m'évente doucement C'est l'heure de l Amour aux ardentes névroses C'est l'heure de la Mort et du demier serment Celui qui doit périr comme meurent les roses

Mais Madame écoutez-moi donc Vous perdez quelque chose Les attentives II Guillaume Apollinaire Mais Madame écoutez-moi donc Vous perdez quelque chose - C'est mon coeur pas grand-chose Ramassez-le donc Je l'ai donné je l'ai repris Il fut là-bas dans les tranchées Il est ici j'en ris j'en ris Des belles amours que la mort a fauchées

Réponse des Cosaques Zaporogues au Sultan de Constantinople (Text: Guillaume Apollinaire) Plus criminel que Barabbas Cornu comme les mauvais anges Quel Belzébuth es-tu là-bas Nourri d'immondice et de fange Nous n'irons pas à tes sabbats Poisson pourri de Salonique Long collier des sommeils affreux D'yeux arrachés à coup de pique Ta mère fit un pet foireux Et tu naquis de sa colique Bourreau de Podolie Amant Des plaies des ulcères des croûtes Groin de cochon cul de jument Tes richesses garde-les toutes Pour payer tes médicaments

О Делвиг, Делвиг! (Text: Wilhelm Küchelbeker) О Дельвиг, Дельвиг! Что награда И дел высоких и стихов? Таланту что и где отрада Среди злодеев и глупцов? В руке суровой Ювенала Злодеям грозный быч свистит И краску гонит с их ланит. И власть тиранов задрожала. О Дельвиг, Дельвиг, что гоненья? Бессмертие равно удел И смелых вдохновенных дел И сладостного песнопеня! Так не умрёт и наш союз, Свободный, радостный и гордый! И в счастье и в несчастье твёрдый Союз любимцев вечных муз!

(Text: T. Sil'man after ) Der Tod des Dichters Er lag. Sein aufgestelltes Anglitz war bleich und verweigernd in den steilen Kissen , seitdem die Welt und dieses Von-ihr-Wissen, von seinen Sinnen abgerissen, zurückfiel an das teilnahmslose Jahr. Die, so ihn leben sahen, wußten nicht, wie sehr er Eines war mit allem diesen; denn Dieses: diese Tiefen, diese Wiesen und diese Wasser waren sein Gesicht. O sein Gesicht war diese ganze Weite, die jetzt noch zu ihm will und um ihn wirbt, und seine Maske, die nun bang verstirbt, ist zart und offen wie die Innenseite von einer Frucht, die an der Luft verdirbt.

Der Tod ist groß Der Tod ist groß. Wir sind die Seinen lachenden Munds. Wenn wir uns mitten im Leben meinen, wagt er zu weinen mitten in uns.

חלק זה של המצגת מוקדש לביוגרפיות המשוררים ששיריהם בחר שוסטקוביץ לשלב בסימפוניה פדריקו גרסיה לורקה (Federico García Lorca‏ 1898-1936) היה משורר ומחזאי ספרדי. כמו כן, היה חבר יצוגי של דור 1927 ונודע כצייר, פסנתרן, ומלחין. לורקה נעצר ב-16 באוגוסט 1936, ונרצח בידי כיתת יורים של אנשי הימין הפשיסטי בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית, ככל הנראה בשל היותו הומוסקסואל וקומוניסט בדעותיו, ומקום קבורתו לא נודע. יחד עם זאת, סרט דוקומנטרי שנעשה ב-2006 מעלה את האפשרות שגם למשפחתו היה יד בדבר‏. לאחר רציחתו על ידי הפשיסטים נאסר להזכיר את שמו או להתייחס ליצירתו במשך כ-40 שנה, עד למותו של הרודן פרנקו. אולם כיום לורקה מוכר כאחד האמנים הגדולים של ספרד המודרנית. כמו כן, דמותו של לורקה ויצירתו המופלאה קיבלו, ממדים כמעט מיתיים בעולם כולו ובפרט בספרד. בשנת 2009 פתחה ממשלת ספרד בחפירות לגילוי עצמותיו למרות התנגדות משפחתו. ככל הנראה לורקה נטמן בקבר אחים באזור העיר גרנדה‏.

גִיוֹם אַפּוֹלינֶר (Guillaume Apollinaire‏ 1880 – 9 1918), משורר, מבקר אמנות, מחבר ספרות פורנוגרפית, ולוחם. נחשב כאבי המונח "סוריאליזם" וכאחד המשוררים הצרפתים המובהקים ביותר. אפולינר נולד ברומא, איטליה, תחת השם וילהלם אלברט ולדימיר אפולינאריס דה קוסטרוביצקי, להרפתקנית פולנייה מבית אציל ולקצין צבא בית בורבון. בין גיל 10 ל-15 זכה בעשרים מלגות ופרסים. על אף מוצאו האיטלקי, החליט לקשור כבר בגיל 10 את גורלו עם צרפת. הוא זכה באזרחות הצרפתית הנכספת רק לאחר שסיים לשרת בחיל הרגלים והתותחנים הצרפתי. ביוני 1918, שישה ימים לאחר שההודעה על אזרחותו הצרפתית פורסמה ברשומות, חצה רסיס פגז את קסדתו וחדר לגולגולת. כשהוא מנסה להחלים, נפגע ממגפת השפעת הספרדית. ב-9 בנובמבר 1918, כשבפריז חגגו את הניצחון, מת. Photograph of Guillaume Apollinaire soldier in spring 1916 after his shrapnel wound to the temple.

Anton Delvig Baron Anton Antonovich Delvig (1798 - 1831) was a Russian poet and journalist who studied in the Tsarskoye Selo Lyceum together with Alexander Pushkin, and Wilhelm Küchelbecker with whom he became close friends. Küchelbecker dedicated a poem ('O, Delvig') to him. Delvig commissioned a portrait of Pushkin from Orest Kiprensky which Pushkin bought from Delvig's widow after his friend's death. In his poetry, Delvig upheld the waning traditions of Russian Neoclassicism. He became interested in Russian folklore and wrote numerous imitations of folk songs. Some of these were put to music by the composers Alexander Alyabyev and Mikhail Glinka. As a journalist, Delvig edited the periodical Northern Flowers (1825–1831), in which Pushkin was a regular contributor. In 1830–1831, he co-edited with Pushkin the Literaturnaya Gazeta (1830–1831), which was banned by the Tsarist government after information laid by Faddei Bulgarin

Wilhelm Küchelbecker ( 1797 - 1846) was a Russian Romantic poet and Decembrist. Born into a noble family of Baltic Germans, he was brought up in Estonia and attended the Tsarskoye Selo Lyceum together with Alexander Pushkin and Anton Delvig, with whom he became friends. In 1821 he went to Paris to deliver courses in Russian literature, but his activity was deemed too liberal by the Russian administration and Küchelbecker had to return to Russia. He served in the Caucasian War under General Yermolov before launching the miscellany Mnemozina along with Vladimir Odoevsky in 1824. Despite his German name, Küchelbecker was an ardent Russian patriot, and though closely allied with the romanticists, he insisted on calling himself a literary conservative and a classicist. D.S. Mirsky characterizes him as "a quixotic figure, ridiculous in appearance and behaviour", but his personal friends had a warm affection for him. Pushkin, who was one of his principal teasers, dedicated to him one of the most heartfelt stanzas of the Lyceum Anniversary of 1825. As a poet, Küchelbecker had a pantheistic vision of the world but did not succeed in giving it a definite expression — his poetry is an inchoate world awaiting a builder. His best-known poem is the noble elegy on the death of Pushkin, a poem closing the Golden Age of Russian Poetry. During the doomed Decembrist Uprising, he made an attempt on the life of the tsar's brother Michael. Küchelbecker was sentenced to corporal punishment which was commuted to imprisonment in Sveaborg, Kexholm, and other fortresses for ten years. After that he was exiled to Kurgan. He died blind in Tobolsk from tuberculosis. His most famous biography, Kyukhlya, was written by Yury Tynyanov; its publication in 1925 marked a resurgence of interest in Küchelbecker and his art.

ריינר מריה רילקה ‏; (1875 - 1926) משורר וסופר גרמני יליד פראג. נולד בפראג וגלה לפריז ר.מ רילקה נחשב לאחד מגדולי המשוררים של המחצית הראשונה של המאה העשרים. שירתו, הפרוזה שלו ורשימותיו ההגותיות הן מפסגת היצירה המודרניסטית ועומדות בסימן קריסת התרבות האירופית הקלאסית וההתמודדות עם משבר המשמעות הכללי של תרבות המערב. יצירתו של רילקה היא יצירה דתית וחילונית כאחת. בעולמו שלובים תפיסה דתית עמוקה ואף משיחיות, עם פנייה מודרניסטית עיקשת, "עניינית" כלשונו, אל עצמותה של ההוויה הארצית ועצמותם של חיי היחיד, הכוללים בגופם הם את הבשורה הדתית, את עבר העולם, את עתידו, ואת אלוהים עצמו המבקש להתגלות דרכם. המשורר מגלה בשקידתו ובהקשבתו לתנועות החיים שבתוכו ובסביבתו את זרם החיים הכללי הנמשך מקדמת דנא וחותר להגיע למתיקותם של החיים המושלמים, הם חיי האלוהים. סיפורו של העולם ושל חיי כל הבריות הם סיפורו של האל המבקש להיוולד דרכם, וסיפורם של אלה, הרבים, אשר מחמיצים תובנה זו. אבל אין כאן ביטול החיים על האדמה ושל אושרם לטובת הוויה אחרת או אושר בעולם אחר; רילקה מניח את סופיותו של האדם, והחתירה להתגשמות הסופית של אלוהים נתפסת בעיניו כמעשה סיזיפי שמשמעותו נעוצה בעצם הבחירה בו והיכולת להשתתף בו. ההתעלמות מאלוהים כמוה כהתעלמות מהחיים עצמם, אשר לא נועדו להתבטל לנוכח המטרה הדתית אלא להפך, להתקדש בעבורה ולהזדהות עמה, באשר היא המכוננת את משמעותם. המשורר אוסף את המתוק והמובהק שבחיים ומבקש ללכוד את הווייתם כדי להגביהם ולעשותם ראויים להעניק אהבה באמצעותם לשאר בני-האדם, כך שיוכלו לשאוב מתוכם את הכוח ליצירתם שלהם, ולבנות בהדרגה ובמשותף את חיי האל, שאין להם אלא מובן ארצי, גשמי. הרוחניות היא תמיד מוגשמת, או חזון שיש להגשימו. החיים "הרגילים", הנוטים להיעשות פחות ופחות פשוטים ומאוזנים ומבקשים לעצמם את הנוחות ואת הסיפוקים, מתעלמים ממשמעותם האמתית וממה שמניעם באמת. בני-אדם מוותרים על אושרם לטובת נוחות ומוסכמות, ושוקעים בתרדמה. במקום לחיות את החיים מתוך התאמצות לקדשם ולרוממם. אלוהים אינו נמצא בתוך העולם, אך משמעות קיומו היחידה, מבחינתנו, היא בניסיון למצוא אותו בתוכו. רילקה רואה אם כן את החיים כמאבק על הלא-ידוע, על הלא-מוגשם אף-פעם, על משהו שיש להתנסות בסבל ובמכאובים עמוקים כדי להתקרב אליו, מכאובים שיכולים להמית ולשבור את נפש היחיד הלוקח על עצמו משימה זו. חיי יצירה יש בהם אפוא סכנה. היצירה הולכת אל הגשמה של חיים שנחיו עד תמציתם, וכדי להגיע להגשמה זו יש ללכת בחיים אל נקודה קיצונית, אל מקום שאי אפשר ללכת עוד מעבר לו. זהו מקום חשוף שאין בו שום מוסכמה וסדר ידוע שיכולים לגונן בו על היחיד שהולך אליו לבדו. יצירתו ספוגה בתרבות האירופית הקלאסית. ההתייחסות אל תרבות זו היא כאל 'פאסטיש', מושג המיוחס לוולטר בנימין. הדימוי המרהיב מסנוור את העין ומושך אותנו אליו, אולם אצל רילקה, אין הדימוי עומד במקום (או לפני החלל הריק), אלא שאין הבחנה בינו לבין החלל. הסמל מייצג הן את הסובייקט והן את האובייקט בעת ובעונה אחת. רילקה מתאר זאת במונח ‘Ding' (חפץ, עצם, דבר).

שירו של היינריך היינה במקור הגרמני: Die Loreley Heinrich Heine, 1799-1856 Ich weiß nicht, was soll es bedeuten, Daß ich so traurig bin, Ein Märchen aus uralten Zeiten, Das kommt mir nicht aus dem Sinn. Die Luft ist kühl und es dunkelt, Und ruhig fließt der Rhein; Der Gipfel des Berges funkelt, Im Abendsonnenschein. Die schönste Jungfrau sitzet Dort oben wunderbar, Ihr gold’nes Geschmeide blitzet, Sie kämmt ihr goldenes Haar, Sie kämmt es mit goldenem Kamme, Und singt ein Lied dabei; Das hat eine wundersame, Gewalt’ge Melodei.  Den Schiffer im kleinen Schiffe, Ergreift es mit wildem Weh; Er schaut nicht die Felsenriffe, Er schaut nur hinauf in die Höh’. Ich glaube, die Wellen verschlingen Am Ende Schiffer und Kahn, Und das hat mit ihrem Singen, Die Loreley getan. לשירו של היינה "לורלי" ארבעה עשר תרגומים לעברית באתר "מילים": http://mymilim.info/?p=3446

Clarita-Efraim pps: www.clarita-efraim.com chefetz@clarita-efraim.com מקורות: תוכניית הקונצרט של תזמורת הקאמרטה בה נוגנה היצירה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7 http://mymilim.info/?p=3446 http://cafe.mouse.co.il/topic/13087 Symphony no. 14, op. 135 http://www.lieder.net/lieder/get_ ריינר מריה רילקה Clarita-Efraim pps: www.clarita-efraim.com chefetz@clarita-efraim.com